אנחנו חיים בעידן דיגיטלי, ונראה שהשימוש באמצעים דיגיטליים רק ילך ויתעצם. שימוש מרכזי אחד באמצעים דיגיטליים הוא לטובת תקשורת. אנחנו כמבוגרים, וגם הילדים - במיוחד ככל שהם מתבגרים, משתמשים באופן שוטף בסלולרי, טאבלטים ומקלדות כדי לתקשר. סטודנטים - משתמשים במחשב כדי לסכם.

כדאי לדעת, שכתיבה בכתב יד אינה מיומנות מוטורית (בלבד), אלא מיומנות קוגניטיבית.

במקביל לכך, בשנים האחרונות מופנים יותר ויותר ילדים לטיפול בריפוי בעיסוק עקב כישורי כתיבה לקויים.

אז האם עלינו להתעקש עם ילדינו על כתיבה? כבר מגיל הגן, ובמיוחד עם העלייה לכיתה א', משימות הכתיבה מצטברות והילדים מתבקשים לחזור על תרגולי הכתיבה שוב ושוב ושוב, כשרבים מהם מגיבים בשעמום ותסכול.

אבל הרי לצורך תקשורת, אנחנו כבר היום בעיקר מקלידים על מקלדת, או מסך. אפילו לצורך סיכומים אקדמיים. אז בשביל מה צריך לכתוב, אם יש אמצעים אחרים?

ייצוג נרחב לקצות האצבעות במוח ולמידה עמוקה
לאצבעות שלנו יש ייצוג גדול מאוד במוח ביחס לשטח הפנים שלהן כאיבר (וגם ללשון, דרך אגב). זה אומר, בפועל, שאנחנו לומדים היטב "דרך האצבעות", למידה שהיא למידה עמוקה. כשאנחנו משתמשים בחוש המגע ובפרט באצבעות ללמידה, אנחנו לומדים גם את תחושת החומר (למשל חול ים), את המרקם, את הטמפרטורה. ידע שרכשנו דרך למידה עמוקה, זמין לנו לשליפה בהקשרים שונים - לדוגמה, עצם תחושת העיפרון יכולה כבר לעורר את זכרון התנועה במוח, עוד לפני שבאופן מודע הילד התחיל לדמיין כיצד לצייר את האות -  ולכן מרחיב את בסיס הידע שלנו ואת היכולת שלנו לעשות קישורים בין תחומי ידע שונים.


פיתוח הזיכרון למיומנויות
כתבתי בטור נפרד על חשיבות הזיכרון למיומנויות אצל ילדים קטנים. זיכרון למיומנויות (נקרא גם: זכרון פרוצדורלי) הוא זיכרון שנרכש דרך אימונים רבים, וקשה לשכוח אותו. חזרתיות על סמלים, לדוגמה - כתיבה מחדש של אותיות וספרות, היא למידת מיומנויות. החזרתיות מאפשרת בעצם למידה דרך מנגנון הזיכרון למיומנויות, שהוא הזיכרון הפעיל ביותר אצל ילדים.
מאחר ומדובר בזיכרון למיומנויות, ברגע שלמדנו לכתוב - קשה מאוד לשכוח. זה חשוב לילדים, כי למידה של ידע של מיומנויות, ובפרט למידה של כתיבה - מפנה אותם לרכישת ידע חדש. ילד שמיומן בכתיבה, פנוי להעתיק מתכון להכנת סליים שמצא באינטרנט, וליישם אותו בבית, בעוד ילד שאינו עושה זאת - מעוכב על ידי כך או תלוי בהוריו שיעשו זאת. העצמאות שנובעת מרכישת המיומנויות, חשובה גם היא להתפתחות הרגשית.

אינהיביציה או עכבה
אינהיביציה, או "עכבה", בעברית, הוא מונח מתחום חקר המוח שמתייחס ליכולת של המוח שלנו לעכב את הדחפים שלנו - למשל, לקום ולהרביץ כשמישהו מרגיז אותי, ולנהל אותם בצורה שונה ולא אימפולסיבית. עכבה היא תפקוד אחד מתוך תפקודים אחרים שנקראים בשם כולל "תפקודים ניהוליים", ומתייחסים ליכולת של האדם לנהל את עצמו, את התנהגותו ביחס לרגשותיו, את יכולת פתרון הבעיות, הגמישות המחשבתית וכדומה.

ישיבה והתמקדות בתרגילי כתיבה, משפרת גם את יכולת העכבה ומגדילה את יכולת הריכוז. התפקודים האלה קריטיים לילד המתבגר בתוך חברה, שנחשף ליותר ויותר גירויים ומידע.


כשילדים אינם כותבים
ההכנה לכתיבה מתרחשת כבר מגיל 0. כאשר מניחים תינוק על הבטן בשעת העירות וע"פ ההנחיות, חגורת הכתפיים שלו אט אט מתחזקת. התהפכות מהבן לגב ומהגב לבטן, מעקב אחר חפצים במבט, הושטת יד לעבר חפצים והעברת משקל, פיתוח יד מועדפת לביצוע פעולות, אחיזת פינצטה, ופעולות התפתחותיות רבות נוספות - כל אחד מאלה הם אבני דרך התפתחותיות חיוניות שיש לעבור על מנת להצליח לפתח מיומנות כתיבה, וכל אבן דרך כזאת - יכולה להשתבש, ייתכן שילדיכם דילג עליה, או שנרכשה אך בצורה לא אופטימלית.
אם אתם חשים שילדכם נמנעים מציור, כתיבה, פעולות מוטוריקה עדינה - אני מעודדת אותכם ללכת לאבחון מסודר ולא להמתין. אבחון וטיפול בבעיות התפתחותיות כגון זחילה לא נכונה קלים הרבה יותר בגיל הרך מאשר בגיל הגן, שם כבר התקבעו מנחים והתנהגויות לא אופטימליים, וכן התווסף פן רגשי לעתים - הילד או הילדה משווים את עצמם לאחרים ורואים בעצמם שהם לא מתפקדים באופן דומה בציור או בכתיבה.
לעתים, התשתית ההתפתחותית תקינה, וכל מה שצריך זה עידוד ומוטיבציה. במקרים כאלה, אני מציעה לחפש ברחבי הרשת תרגילים יצירתיים לעידוד כתיבה, כפי שיש לדוגמה בגישת מונטסורי ואצל מרפאים בעיסוק שונים, או ללכת לתרגול של ריפוי בעיסוק, לחוג ציור ולפעמים רק לשבת לידם מעודד ונותן להם כוחות לתרגל. חשוב להסביר את הרציונל מאחורי התרגול, את החיזוק של השרירים, ולעודד על המאמץ ולא על התוצאה עצמה.

ספרו לי, האם ילדיכם כותבים ומציירים? האם נתקלתם בקשיים סביב תחום זה?